באחד מהימים הבוערים אני רץ על הקו שמפריד בין המים לבין היבשה. וככה, תוך כדי נשימות עמוקות, אני חושב לעצמי, בגיל שלי, שהוא כבר לא פשוט ולא מי יודע מה אלסטי, אין לי חשק ואין לי יותר כוח לנהל דיאלוג עם אנשים ולקוחות שלא מאמינים במה שאני מאמין. הם בטוח נהדרים וחכמים וצודקים, אבל לי כבר אין סבלנות וכוח להצדיק אותם. פתאום, כמו ברק ששובר את השמים, אני מרים טלפון ליעל המזכירה ואומר לה, ברור חד ובקול גדול מאוד: באחד בינואר אנחנו סוגרים את החברה. את עיקר החיים הנחתי במקום שכל הזמן היה צריך להצטיין בו, שצריך היה לדעת בו הכל, שצריך היה לִ רצות בו על כל צעד ושעל, שצריך היה להיות בו יצירתי והגותי ופרקטי, מתחם שהיה צריך לייצר בו סיבות טובות למכור וסיבות עוד יותר טובות לקנות. מתחם תובעני וחסר פשרות. פתאום הבנתי במשפט אחד את כל מה שלמדתי על החיים, הם תמיד נמשכים.

במהלך ימי הפרדה הבנתי שאם אני פוזיטיבי ולא בא לעשות מהפכות, ואם אני מקשיב הקשבה תלמודית, זה עוזר לי להביא את עצמי למקום שבו החיים משובחים יותר. אחרי השנים האלה, הבנתי שבשביל אהבה גדולה והישגים גדולים צריך לקחת סיכונים. לא חיפשתי ביטחון בחיים, חיפשתי הזדמנויות. הבנתי שלעולם לא אוכל להיות מנהל טוב אם אעשה הכל בעצמי, או אקח את כל הקרדיט. דוגמא אישית היא לא מקור ההשפעה העיקרי על אחרים – היא המקור הבלעדי. למדתי שאין קיצורי דרך לשום מקום שלא כדאי להגיע אליו. למדתי שמי שמנצח את הספק ואת הפחד, מנצח את הכישלון. תמיד, כשהתחלתי טוב – זה גרר אותי לסוף טוב. הדבר הכי חשוב שלמדתי, שהכל, אבל הכל, זה עניין של פרופורציות. היום אחרי חמישה עשורים במשחק ובעסקים הבנתי , ששום דבר לא סוף העולם עד שסוף העולם מגיע באמת.